הגשרים על נהר הדיפלה - מי בנה, מתי, כמה ולשם מה?

הגשר הצפוני שמעל נחל דליה / הדיפלה

ברשומה הקודמת עסקתי בשאלה היכן זרם נהר הדיפלה הוא ואדי דליה בתקופות השונות, הינה כאן. והראיתי שכבר בתקופות קדומות, מאד נחפרו שתי תעלות ניקוז  לצורך ניקוז מי השיטפונות של נחל דליה כך שיחצו את רכס הכורכר הנקרא גם רכס מגדים ויתנקזו לים.  הינה כאן:

הקווים האדומים על המפה מסמנים את תעלות הניקוז שנחפרו בימי קדם כדי לאפשר את ניקוז מי הדיפלה ממזרח לרכז הכורכר למערבו. תעלות אלה קיימות עד היום

כמובן שתעלות שכיוונן הכללי מזרח - מערב מפריעות לתנועה בכיוון צפון דרום ולכן נדרש לבנות מעליהן גשרים.  אם נלך אחורה הרי בתקופה הרומית הדרך מקיסריה צפונה לעבר דור עברה ממש על חוף הים. היא עברה על הגשר שבשפך נחל התנינים (ליד קרוקודילופוליס- תל תנינים), והמשיכה ממש על החוף עד דור שם זזה קצת מזרחה לצד מערב של רכס הכורכר, ממערב למושב הבונים.  על כך תוכלו לקרוא כאן. יש מפות ונמצאו בצד הדרך אבני מיל שעליהם, כמקובל בתקופה הרומית, נחקק שמו של הקיסר ששיפץ את הדרך. 5 כאלה נמצאו ממש בשפך ה"תעלה האנגלית" לים (ואינן בנמצא יותר, אולי נקברו בעת השינויים הרבים שנעשו בחוף מעין צבי בנקודה זו). אבל, התקופה הרומית ביזנטית, בשנים 300-600 לספירה, ניבנה מתקן המים הגדול על נחל התנינים, שממנו הובלו מים באמת המים הנמוכה לקיסריה, וגם הייתה אמת מים נוספת שהובילה מים משם לדור, ועל כך כתב חברנו יהודה פלג ז"ל. כדי שהמים יגיעו מהסכר הצפוני שבכבארה לדור היה צריך לחצות את שתי תעלות הניקוז. לכן ניבנו גשרים שהובילו את המים וביניהם תעלת מים (על כך ארחיב בהזדמנות אחרת).  נקודות החצייה של האקוודוקט לדור נוצלו כפי הניראה בתקופות מאוחרות יותר לגשרים לאורך דרך צפון דרום.

 מי בנה גשרים אלה ומה שרד עד היום? זה הנושא שלנו.

היכן הגשרים? הינה המפה:

הגשרים על הדיפלה - הצפוני קיים, הדרומי נהרס עם בניית כביש 2 הוא כביש החוף

יש לנו למזלנו מפה משנת 1875 אותה יצרו אנשי הקרן הבריטית לחקירת פלשתינה, ה P.E.F. והיא נותנת תמונה טובה של מצב השטח הראשוני:

מקום הגשרים במפת הPEF 1875

הגשר הצפוני: הגשר ששרד

הגשר הצפוני על נחל דליה

הינה הגשר הצפוני בעת שיטפון ענק 12-1991 .

דיון על הגשר הצפוני: אם נתבונן היטב במפת הPEF 1875 ניראה שהדרך מדור לקיסריה כלל לא עוברת עליו אלא לידו, לעבר עיון דופלה = עין טפת.  כלומר, הוא בעת ההיא כלל לא היה בשימוש, אולי משום שתעלת הניקוז נסתמה מחוסר טיפול ונחל דליה חזר לערוצו הקדום ממזרח לרכס הכורכר, כפי שרואים במפה.

במפה בשנת 1875 הגשר על ואדי דליה מסומן כהרוס והדרך מדור לקיסריה עוקפת אותו ועוברת ליד מעיינות הדיפלה הניקראים היום עין טפת (מקום מכון דיפלה 1 ושם גם הסכר ומשאבות המים לטובת מאגרי מעין צבי)

לא רק שהדרך איננה עוברת על הסכר, אלא יש לנו תאור מאד מפורט של חוקר גרמני בשם הגרף פון מולינן שעובר שם בדיוק על דרך זו במסעו מטנטורה לעבר טחנת הקמח שיך קטנני (אתר הדיג של מעין צבי) בשנת 1907 והוא לא מציין שהבחין בגשר!

בבחינה מקרוב של הגשר יש כמה דברים: א. לפי הסקר הארכאולוגי שנעשה ע"י רשות העתיקות זוהתה דרך חצובה בכורכר באורך כ 20 מטר המוליכה אל הגשר ונמשכת מעברו השני של האפיק.  האבנים המרצפות את הגשר שחוקות מרוב שימוש וזה מעיד שהגשר עתיק למדי. ועוד דבר - אפשר להבחין שהגשר נישען בקצותיו על בסיס חצוב שהוכן למשהו רחב יותר. 

הגשר הדרומי:

הגשר הדרומי נהרס בעת בניית כביש 2 באמצע שנות השישים ולא תועד כלל.  למזלנו שרדו כמה תמונות מזמן ייבוש כברה על ידי פיק"א:

תמונה (צבועה) של הגשר הדרומי בעת סיור של פיק"א. שימו לב לאבנים המאסיביות משני צידי הגשר, כניראה שריד לאמת המים לדור, ובניגוד להן האבנים הקטנות מהן בנוי הגשר (תמונה מהארכיון הציוני)

והינה עוד תמונה - הפעם לאחר חעמקת תעלת הניקוז שמתחת לגשר ע"י פיק"א:

הגשר הדרומי לאחר עבודות הניקוז של פיק"א 1925. שימו לב לאבני הענק של יסודות לעומת הגשר עצמו הבנוי אבנים קטנות, כניראה מתקופה אחרת.  פיק"א ניקזה למעבר הזה את כל כברה הצפונית כולל תעלת ההשקייה שהלכה מבנימינה לאורך פסי הרכבת ומצפון לתחנת הרכבת, חצתה את המרזבה ונקראה התעלה האנגלית.  שימו לב שמקום נקי כולו מצמחיה. (תמונה צבועה).

לפי המפה על הגשר הזה, בניגוד לגשר הצפוני, דווקא כן עברה הדרך לקיסריה:

הגשר הדרומי, אף הוא מסומן כהרוס, במפת הPEF   מ 1875 שעליו עוברת הדרך לקיסריה.

דיון: מי בנה את הגשרים האלה?

נתחיל במי לא בנה ולא עבר במקום: הקיסר הגרמני וילהלם השני. (המקור לטיעון שאת הגשר על הדיפלה בנו העות'מנים לכבוד ביקור הקיסר הגרמני הוא למיטב בדיקותיי זאב וילנאי ולדעתי הוא טועה ומטעה את הרבים המצטטים אותו).  הקיסר הגרמני ביקר בארץ בסתיו 1898 במסגרת מסע פוליטי לבניית יחסים עם הסולטן הטורקי, אך גם כמסע צליינות לארץ הקודש ואפילו שיחזור ימי הצלבנים. הוא יורד מאנייתו במזח מיוחד שניבנה עבורו בחיפה, במושבה הגרמנית, וממנה יוצא במסע עם כל הפמליה לעבר קיסריה (הצלבנית..) וממנה דרך הבורג' בבנימינה עוקף את ביצות השרון ליפו וממשיך לירושלים. האדריכל הידוע קונרד שיק כותב שהדרך מחיפה ליפו שופצה לקראת בוא הקיסר. לדעתי הדרך ששופצה היא הדרך הרומית העתיקה מחיפה לקיסריה, משם דרך הבורג' של בנימינה לעקיפת השרון והגעה ליפו על גשר המוסררה (נחל איילון) שהוקם לכבודו. אנו יודעים שהגשר הרומי העתיק על שפך נחל התנינים שופץ לכבוד הקיסר. כפי הניראה גם הגשר על נחל מערות, ממערב לעין כרמל, שופץ לטובת הקיסר ואפילו הובאו כרכרות נוסעים חדשות מאירופה לקראת המסע. בנוסף יש לנו תיאור של אחד ממייסדי זכרון יעקב, ירחמיאל הלפרין, המתאר כך:

ירחמיאל הלפרין על ביקור הקיסר

בימים ההם הדרך המהירה והנוחה מחיפה ליפו הייתה בים! התנועה העיקרית מחיפה הייתה לכיוון עכו שם היה מושב השלטון העות'מני, ולנצרת אותה פיתחו הטמפלרים כיעד עליה לרגל לצליינים נוצרים. התנועה ליעדים אחרים כלל לא נעשתה בעגלות אבל מאחר שהקיסר רצה לשחזר את מסעו של קיסר גרמני בזמן אחד ממסעות הצלב (פרידריך השני שנחת בעכו בראש חייל צלבנים בשנת 1228), והפמליה שכללה גם את המלכה אוגוסטה ויקטוריה התנהלה במרכבות,  נבחר עבורו נתיב לאורך החוף מחיפה דרך טנטורה לקיסריה. הנסיעה על החוף בעגלות הייתה נוחה יותר מאשר נסיעה על שולי גבעת הכורכר ומהירה יותר. היו שני מכשולים אותם הכשירו במסגרת ההכנות למסע: האחד דרומה מחוף דור יש גבעה חוסמת את המעבר (אין לה שם במפה אך בקיבוץ נחשולים היא ניקראת "גבעת המרגמות") ולכן חצבו בה מעבר לטובת מרכבות הפמליה. הינה כך:

הדרך שנחצבה למעבר כרכרות עבור הקיסר בגבעה דרומית לחוף דור

וכמובן שהמכשול הנוסף אותו היה צריך להתקין למעבר כרכרות היה שפך נחל התנינים שבו שופץ הגשר הרומי העתיק (למרות שבמרחק קצר מאד ממנו ישנו הגשר - סכר הביזנטי עם טחנות הקמח עליו ושלכאורה היה ניתן להשתמש בו).  ומה עם שפך הדיפלה? הוא כלל אינו מהווה מכשול שצריך להכשירו! הוכחה לכך שהגשרים על הדיפלה לא הוכשרו למעבר הקיסר היא העובדה שהדרך עליהם ממשיכה ועוברת על הסכר המערבי של נחל התנינים (בין מעגן מיכאל לג'יסר א זרקא) עליו היו יכולות לעבור כרכרות, ובכל זאת ניבחר נתיב חלופי, על חוף הים שכלל שיפוץ הגשר על שפך נחל התנינים.

הגרף פון מולינן המוזכר לעיל שכתב ספר מחקר על הכרמל השתתף בעצמו במסע הקיסר ובמחקרו על אזור הדיפלה הוא הבחין רק בגשר שליד טחנת הקמח והתרשם מעומק תעלת הניקוז תחתיו. כלומר הוא לא הכיר את הגשרים ממסעו עם הקיסר כי הקיסר עבר על החוף באזור הדיפלה.

ומסתבר שהיה עוד קיסר שבחר באותם נתיבים כ-מאה שנים קודם. הקיסר נפוליון בונפרטה, שצבאו צעד בשני הנתיבים: בדרך צפונה בנתיב על גבעות הכורכר שמיד אחרי הגשר הצפוני ליד חורבת טפת פנה מזרחה לעבר ואדי מילק, ובדרך חזרה בנסיגה מעכו דרומה נפוליון עצמו זורק את התותחים המאיטים את התקדמותו בחוף דור וממשיך בנסיגה בדרך הנוחה והמהירה לקיסריה, ליפו וחזרה למצרים

הינה כך זה ניראה במפת ז'קוטן:

מפת ז'קוטן: הגנרל ג'ונו צועד על שביל ועל הגשרים בעוד שנפוליון נסוג על הדרך הרומית הצמודה לים

ומי כן בנה את הגשרים על הדיפלה?

ראשית יש להחליף משקפיים: המושג דרך בעת העתיקה, בוודאי בארץ ישראל, היה נתיב שבו הולכים או רוכבים. לא דרך המתאימה לעגלות וכלי רכב כבימינו. הינה כך מתוארת הדרך והגשרים אצל סוקרי הקרן הבריטית, הPEF:
No road,properly so called, can be said to exist, as only tracks made by foot are found.  There was, however, an anient main road along the coast, the line of which is traced by means of the bridges over the steam. 

 גם דרכים עתיקות אחרות המוכרות בארץ כללו בעיקר הכשרת מקומות קשים למעבר כמו גשרים על נחלים זורמים  או מעלות קשים. הם לא כללו הכשרת דרך מקשרת כי הסוסים או הגמלים לא זקוקים לזה.  

שנית,  נשאלת השאלה מדוע בקטע שבין נחל הדיפלה לנחל התנינים היו שתי דרכים מקבילות האחת היא הרומית העתיקה על חוף הים והשנייה בה אנו דנים על רכס הכורכר דרך שני הגשרים על הדיפלה, דרך כבארה אל הסכר המערבי על נחל התנינים ומשם לקיסריה?

שתי דרכים באזור הדיפלה

התשובה היא, לדעתי,  טחנות הקמח. הדרך המזרחית במקום להיצמד לחוף הים עוברת דרך 3 ריכוזי טחנות קמח, שכולן הוקמו בתקופה הביזנטית: הריכוז הגדול על הסכר המערבי של נחל התנינים, הטחנה על הסכר הצפוני של כבארה והטחנה הנוספת שהיום נמצא בה אתר הדייג של מעין צבי. למעשה מכלול ברכת ההרמה הביזנטית בכבארה ועל נחל התנינים, פרט להזרמת מים לקיסריה באמת המים הנמוכה, ולדור באמת המים הדרומית, הייתה מפעל תעשייתי גדול של טחנות. טחינת החיטה לקמח הייתה תמיד מלאכה קשה שבוצעה בין אבני רחיים ידנית, בעזרת בהמות וכשהיה אפשרי על ידי מים זורמים, טכנולוגיה שחסכה מאמץ רב. 

לפי חוקרי רשות העתיקות השימוש בטחנות הקמח הביזנטיות שעל סכר התנינים המערבי פסק כפי הנראה עם כיבושה של קיסריה על ידי המוסלמים (640 לספירה). במחצית השנייה של התקופה העות'מאנית (המאה התשע עשרה עד תחילת המאה העשרים) שופץ הסכר על נחל התנינים  כדי לחדש את ניצול המים להפעלת טחנות הקמח ונבנו שבע טחנות חדשות. תחנות אלו הופעלו בטכנולוגיה מתקדמת יותר המבוססת על גלגלי כפות אופקיים ואבני ריחיים גדולות. התחנות פעלו עד לתחילת שנות העשרים של המאה העשרים.

לעומת זאת לפי דו"ח החפירה בטחנת הקמח שעל סכר כברה הצפוני טחנת הקמח ששם שופצה בתקופה הצלבנית ושיפצה בשנית עוד אחרי הצלבנים. ולכן, טחנות הקמח ניבנו בתקופה הביזנטית, ואולי גם המשיכו לפעול בתקופה המוסלמית הקדומה ובתקופה הצלבנית. הממלכה הצלבנית השנייה הוחרבה על ידי הממלוכים ב 1291 ומאז אזור החוף היה שומם במידה רבה עד ההתיישבות בו החל מאמצע המאה ה-19. יש לציין שבכל חוף הכרמל אין נחלים הזורמים קבע ושיש בהם הפרשי גובה המאפשרים הקמת טחנת קמח על בסיס מים. (מצפון לחיפה יש טחנות רבות, למשל נחל ציפורי). זה ייחודו של מפעל טחנות הקמח שעל נחל התנינים (שכאמור הטחנה שעל הדיפלה אף היא ניזונה מהמים שמשם), ובאו לטחון בטחנות שבכבארה ונחל התנינים מאזור נרחב.

הינה מפה מסכמת: דרכים, גשרים וטחנות קמח:

מפה מסכמת אזור הדיפלה: שתי דרכים, שלשה גשרים "היסטוריים" ושלש ריכוזי טחנות קמח

הצלבנים: הממלכה הצלבנית השנייה התקיימה ברוב שנותיה ( 1192-1291) לאורך החוף מיפו וצפונה ונזקקה לדרך  מקשרת בין כל המצודות שבהן התבצרו לבין המרכז השלטוני שהיה בעכו. ולכך הדרך העתיקה כפי שמופיעה במפת הPEF המתחילה ביפו ועוברת דרך קיסריה, דרך הסכר המערבי על נחל התנינים, דרך שני הגשרים על הדיפלה דרך הגשרון על נחל מערות, דרך עתלית והלאה לעכו. ייתכן שהצלבנים השתמשו בטחנות לקמח לא רק לטחינת קמח, אלא גם לריסוק קני סוכר! את הסוכר גילו האירופים בעת מסעי הצלב פה בארץ, ופיתחו תעשייה ענפה להפקת סוכר. בוודאי שאזור מעיינות הדיפלה מתאים לגידול קנה סוכר. אך יותר מזה, החלק הקשה ביותר בתהליך מיצוי הסוכר מקנה הסוכר הוא ריסוק הקנה כדי להכניסו למכבש. עקרונית התהליך דומה מאד להפקת שמן זית בבית בד, והיכן שניתן היה סובבו את אבן הממל על הבסיס  על ידי מנוע המים במקום בהמה ואפילו לעיתים השתמשו באבני רחיים בדיוק כמו בטחנת קמח. והינה הפתעה: בחורבת טפת הנמצאת ממש ליד הגשר הצפוני נתגלה בחפירות כלי סוכר שלם! באותו מקום עמד מגדל שמירה גדול 40X 40 מטר, כניראה צלבני.

רמזים נוספים לעבר הצלבנים כמקימי הגשרים:

א. גודל אבני הבניין: מבט על תמונת הגשר הדרומי העומד בין אבנים גדולות בהרבה מבהיר שהגשר ניבנה מאוחר יותר מאבני הבסיס מהתקופה הביזנטית. אמנם הגשר הזה לא קיים היום אך כל המכלול של הסכר הצפוני, של הסכר והבסיס של טחונת א שיך (אתר הדייג) בנויים מאבנים גדולות, לפחות מטר אורך שהיו לפי נתוני אגף השימור ברשות העתיקות בשימוש בתקופה הרומית ביזנטית ועד התקופה המוסלמית הקדומה.  החלו להשתמש לבניית קמרונות באבנים הרבה יותר קטנות, באורך 50 ס"מ, שזה ממוצע גודל האבנים בהם השתמשו לבניית הסכר הצפוני בתקופה הצלבנית. (בתקופה העות'מנית האבנים עוד יותר קטנות).

ב. רוחב הגשר:  רוחב הגשר הצפוני בין השוליים הוא 1.5 מטר. יש תאוריה מקובלת הקובעת שרוחב פסי רכבת סטנדרטי שהוא 1.42 מטר נקבע בהתאם לרוחב המקובל של מרכבה הנגררת על ידי שני סוסים זה לצד זה. ומה הוא רוחב עגלה הנגררת על ידי סוס אחד" כניראה בדיוק 1 מטר. ומה רוחב פסי הרכבת שבנו העות'מנים - רכבת העמק והרכבת לבאר שבע וסיני? 1.05 מטר. כלומר גישרי הדיפלה שברוחב 1.50 מטר יכלו בהחלט להתאים לא רק לבהמות למיניהן אלא גם לעגול הנגררות ע"י סוס אחד. אנשי הקרן הבריטית הPEF מציינים שליד עיון היידרה (שמורת חדרים מדרום להבונים) יש חריצים שנוצרו על ידי גלגלי עגלות שהרוחב ביניהם הוא בדיוק 1 מטר, ויש לציין שהיה ידוע שלצלבנים השתמשו בעגלות להובלת משאות כבדים באזור זה של הארץ ב 1218!  בעת מסע הצלב של של פרידריך השני (שבדרכיו נסע וילהלם השני ב 1898) (לפי מדעני ה PEF)

ג. מבנה ארכיטקטוני של הגשר: כפי שרואים בתמונות שני הגשרים בנויים כקשת הנשענת על שני צידי תעלות הניקוז. מבנה קימרון,  קשת של חצי עיגול, (הנקרא בלשון מקצועית קמרון חביתי) אופייני לפי רשות העתיקות לתקופה הרומית ביזנטית ועד המוסלמית הקדומה (כולל). הצלבנים המציאו את הקשת המחודדת ומאז השתמשו בה גם הממלוכים וגם העות'מנים. אבל, יש להעיר שיש באזור גם דוגמאות לגשרים שניבנו בתקופה העות'מנית כקמרון חביתי ולא מחודד, למשל מדרום מזרח לפרדיס שניבנה ע"י פקידות הברון רוטשילד.

ד.  מצדיות לצידי הדרך:

והינה עוד בדל הוכחה: בקרבת הגשר הצפוני  היה מגדל שמירה גדול, כניראה צלבני. המקום נקראה היום חירבת טפת ובעבר חירבת מזרעה, וזוהה בו בסיס למגדל בגודל 40X40 מטר בנוי אבני גזית.

לסיכום :לדעתי ברור שהגשרים לא ניבנו למעבר הקיסר וילהלם שגם באמת לא עבר עליהם, די ברור שהדרך והגשרים הם דרך משנית לדרך העיקרית, עוד מהתקופה הרומית, שעברה בגיזרת הדיפלה על חוף הים. מטרת דרך משנית זו היא ההגעה מצפון לטחנות  הקמח שרובן היו על הסכר המערבי של כבארה, אך גם לשתי טחנות הקמח הקרובות יותר, האחת על הסכר הצפוני של כבארה והשנייה היא שייך קטנני שהוא אתר הדייג של מעין צבי. כפי הניראה הטחנות העתיקות פעלו עד לכיבוש הערבי מידי הביזנטים, וחודשו בתקופה העות'מנית באמצע המאה ה-19 עם תחילת ההתיישבות המחודשת לאורך החוף. 

מתי באמת נבנה הסכר הצפוני ששרד - צריך לכך בדיקות מעמיקות יותר, בעיקר בדיקה כימית של גיל חומרי המליטה.

מקורות

יומנו של ירחמיאל הלפרין מראשוני זכרון יעקב - מארכיונו של חיליק לייטנר וארכיון זכרון יעקב

תמונות מהארכיון הציוני

סקר ה PEF אזור קיסריה

מפות מהמירשתת עם עיבודים והדגשים שלי