טירונות גולני 1970 או מה בין יד המקרה לאצבע אלהים...
ומעשה שקרה כך קרה:
לפני כמה ימים אני, כמו כמה מאות או יותר ידידיו של מיודענו רון שרצר מקבל ממנו עדכון רפואי. בינות לצילומי הפרחים והשקיעות הוא הזכיר את מסע האפניים שלו בבריכות הדגים אותן בנה אביו, וה"פרלמנט" שמארח איתן שטנגר ושבו כדרך כל הפרלמנטים מעבירים שעתיים של דחקות וזיכרונות. בערך כמו שני הזקנים האלה ב"חבובות"...
 | ||||
| "הפרלמנט של איתן" עם רון במרכז. ובין השאר רון כתב על אותו מפגש "הרעיון היה להיפגש עם פרלמנט המתקיים במסגריית איתן שטנגר בריכוז המדגה. חברים וותיקים מאד וגם צעירים ממני. כולם מימי במעין צבי. כול אחד מביא משהוא קטן לאכול וחוגגים בדיבורים בנושאים שונים. בטוח שעם גבי בחן לא ישעמם." וכאן מתחיל הסיפור: אתמול אני מקבל מרון טלפון והוא מספר לי שהאמא של אשתו של בנו מגד (כניראה זה ניקרא החותנת של מגד אבל אני לא בטוח...) ראתה את שמי ונזכרה שהייתי טירון בפלוגת טירוני גולני בה היא הייתה הפקידה הפלוגתית והיא שולחת כמה תמונות מאותה תקופה. הפתעה שהתגלתה כהפתעה כפולה: בתמונות איתי מופיע גם ידיד מאד טוב של רון, מיכאל קאופמן שעבד עם רון הרבה מאד בשדה בוקר ובעצם התגייסנו שנינו ועוד שניים מגרעין הבנים שהיה בשדה בוקר לגולני כדי להגיע לסיירת החטיבתית.
והתמונות העלו בי כמה זיכרונות משעשעים מאותה תקופה אנחנו, קיבוצניקים שהתנדבו לגולני היינו כניראה מזן נדיר באותה תקופה, ולכן למחרת הבקו"ם נסענו לבסיס "שרגא" ושם במשך חודש קטפנו תפוחים בקיבוץ עין המפרץ בבוקר, כדי למלא את הקופה הקטנה של גולני, גירפנו את עלי האקליפטוסים שנשארו במחנה עוד מימי הבריטים אחרי הצהריים ובלילות שמרנו ונלחמנו בייתושים. ובמשך אות חודש הגיעו כל יום מגוייסים חדשים לגולני שחלק לא קטן מהם ראו בה גזירת גורל בלתי נסבלת ושיש לעשות כל מאמץ כדי לברוח מהמקום הזה. איך יוצאים מגולני? יש פרוצדורות בדוקות. למשל באותה תקופה צה"ל לא גייס הומו סקסואליים. מה עושים? שוכבים שניים באותה מיטה ושולחים שלישי שיביא מ"כ כדי שיהיו הוכחות... או למשל מישהו משתין במיטה ודואג שהדבר יתגלה. אני זוכר שפשוט לא הצלחתי להבין, אז, את ההתנהגות הזו. למזלי היה חברנו גדי קב"ן במילואים בבסיס ושאלתי אותו. והוא כדרכו להבין כל אחד אומר לי שכנראה הילדות של החיילים האלה הייתה מאד שונה והיחס למדינה ולצבא שונה מאד. הם כמובן הגיעו כולם מכל מיני שכונות עוני ומעברות לשעבר כמו ראש העין וכדומה, מקומות שאם כבר התגייסו זה רק כדי לקבל מקצוע כמו נהג או טבח. חוויה מרנינה בפני עצמה הייתה יציאה ראשונה הביתה לאחר תחילת הטירונות. אחרי שנגמרו כל הזיבולים הסטנדרטיים, מסדרי המפקד למיניהם וכו' העמידו את כל גדוד הטירונים, בטח איזה 300 כאלה, במסדר והרס"ר נותן נאום אזהרות שאיש לא יעיז לא להגיע חזרה בשעה הייעודה ואם מישהו חושב שלא יוכל לחזור בזמן מוטב שלא ייצא בכלל... ולהמחשה (בגולני מבינים רק דרך הרגליים..) רצו לאורך השורות שני טירונים כבולים אחד לשני עם אזיקים ביידיים. ראו הוזהרתם! זה מה שמצפה למי שלא יחזור בזמן או לא יחזור בכלל (מה שנקרא ניפקדות או אפילו עריקות). וכך מתמשכת הטירונות הזו שעיקרה ללמוד לציית לפקודות. איך? בעיקר תרגילי "פול", "קום" וריצות שבהן אף פעם לא מצליחים לעמוד בזמן, שממילא הוא זמן סובייקטיבי לפי רצון המ"כ. לחוסר מזלי היה לי סמל מחלקה בשם איסר שהחליט משום מה להתעלל בי באופן אישי. ומאחר וכושר גופני לא חסר לי אז, הרי שככל שהיה מנסה יותר כך אני הייתי מחייך כנגדו יותר. הרשע מתעלל ואני מחייך מולו במרדנות אופיינית. סוג של דווקא... שלש שנים אחר כך הגיע ההזדמנות לנקמה. אני יושב במוצב שהיה אז ממש על ציר קוניטרה דמשק, במלחמה כמה ימים לאחר הפריצה מזרחה, פתאום מופיע בשער המוצב אותו איסר, כמובן במילואים ושואל אם יוכל להשאר במוצב... אין לי ספק שהוא זיהה אותי כמו שאני אותו... ראיתי את סימני הפחד בפניו כמו שגם הרגשתי את טעמה המתוק של הנקמה מתקרב... אבל, למזלו הטוב, אני לא נוהג לשמור חשבונות, ואישרתי לו להשאר. אבל אחרי זמן קצר קיבלתי הודעה מהמפקד שלי לשלוח אותו למפקדת הגדוד. כניראה שאיבד בכוונה או לא את היחידה שלו.
כפי שניתן לראות ברקע של הצילום יש מאהל של אוהלי סיירים, וזאת משום שהתמונה צולמה במסגרת אימון שהיה באזור עמקה שזה בערך ליד מושב של תימנים בשם זה. אבל הסיפור מתחיל לפני כן. יום אחד כינסו את כולנו הטירונים בחדר האוכל ל"חידון ידיעת הארץ", ומשום מה זכיתי במקום הראשון. טוב שכחתי מזה ואז בזמן שהיינו באותה סדרה בעמקה שזה ליד קיבוץ בית העמק, מגיעה הוראה שאצא מיד ולמחרת עלי להגיע לירושלים לחידון ידיעת הארץ של צה"ל. נדמה לי שזה היה בבניני האומה. טוב. עליתי על מדי א, לקחתי את הנשק הזה, ה FN שניראה בתמונה בידי מיכאל חברי, ודרך הבית הגעתי למחרת לירושלים. היו שם עוד כמה מאות חיילים וכנראה שהאליפות הזו הסתיימה מהר עבורי. מירושלים נסעתי בטרמפים (היה מותר אז) וצריך להגיע לשדה בו מתאמנת הפלוגה בעמקה. בינתיים ירד הלילה והלכתי מהבסיס לשטח האימונים, כשעה. כשהגעתי המ"מ שטף אותי על ש"העזתי" ללכת חייל בודד. אני לא הבנתי בכלל מה הוא רוצה ממני, שהרי זה שטח בארץ. אין שום סכנה (לפחות כך היה ניראה לי). אני מניח שהוא קיבל שטיפה שלא תדרך אותי מה לעשות במקרה כזה ומה הייתה אחריותו אם ואם וכו'...
 |
ופתאום, הפלא ופלא בעודי בחפיפה במוצב המוזר הזה שאיש לא מכיר את כל המחילות שבו ומלא בכל מיני חדרי סתרים ואנשים סודיים, וגם עמדות ממשיות אין שם, מגיע טלפון מהשלישות - תרד למטה וסע לבקו"מ להשתחרר. כמובן ששמחתי מאד, מה גם שלאור מה שהתרחש שם כעבור חודשיים הסתבר שזה היה מזל גדול מאד.
היו זמנים, מזל ומענין
השבמחקתודה גבי. סיפור נחמד ומשמעותי לגבי. אחרי מפגש הפרלמנט במסגריה של איתן, וללא קשר, גיליתי שאני חולה סרטן לבלב דרגה 4 וחיי השתנו 360 מעלות.
מחקלמדתי ממך היום שיכולתי לקצר שרותי בחצי שנה מאותן סיבות שאתה סיימת אחרי 3 שנים. אבל החוק הזה לא הגיע לידיעתי ושרתתי 3.5 שנים.
יש לציין שגבי ואני גרנו ביחד בערד מעל 20 שנה ושיתפנו פעולה לאורך כול השנים הללו
בחברות טובה, מפגשים קבועים של פרלמנט כול יום שישי (קראנו לו בונדסטאג בגלל ריבוי יקים ) וכן מפגשים וטיולים עם אותה חבורה שכללה גם את עמית פלג ועוד חברים ושכנים מערד.