בארות - נזלה, מעין צבי והנגב

 באר זה לא דבר חדש. בארות אנו מוצאים כבר מימי קדם והן יכולות להיות עמוקות מאד. בתל באר שבע מימי בית ראשון יש לפני השער באר בעומק כ - 60 מטר, וכך גם למשל בעבדת שם ישבה יחידת צבא רומית שבו חלק מתנאי השרות בו היה בית מרחץ, ולכן היה צורך בבאר בעומק גם כ 60 מטר כדי לספק מים וכמובן ב"מנוע" להעלאת המים ממעמקי הבאר. המנוע היה במרבית ההיסטוריה כוחם של בני אדם או בהמות.

אפשר כך

שאיבת מים בימי קדם  

ואפשר גם כך:

באר אנטיליה - האנטיליות הינם כדי מים על גלגל המונע בעזרת בהמות דרך גלגלי תמסורת. זה מתקן שהובא בתקופה המוסלמית הקדומה ע"י בית אומיה - מהכיבוש המוסלמי עד 750 לספירה מאזור פרס, ונעשה נפוץ יחסית מאמצע המאה ה-19 עת הייתה התיישבות מצרית רבה באזור החוף בו חייבים להעלות מים מהבאר בניגוד לאזור ההר שם יש הפרשי גובה בין המעיין לשדה.  כלומר בעיה עיקרית בימי קדם הייתה העלאת גובה המים לגובה הנדרש לשם שימוש. לכן ניבנו החל מהתקופה ההלניסטית ובעיקר הרומית אקוודוקטים עצומים  או בריכות הרמה. לדוגמא אמת המים העליונה לקיסריה הובילה מים ממעיינות שומי ואח"כ הוגבהה ולכן הוארכה למקורות המים ב"עיינות קדם" -במושב עמיקם. ובהמשך נדרשה הגבהה נוספת ולכן נבנתה בריכת הרמה - היא סכרי נחל התנינים עם אמת המים התחתונה.

באר אנטיליה במושבה ראשון לציון 1897 - תמונה מהארכיון הציוני. סוס מסובב גלגלים ושרשרת ארגזי מים קטנים יורדת לבאר ומעלה איתה מים.(תמונה - הארכיון הציוני)

באזור שלנו הנושא הוא קצת מורכב: מצד אחד זיכרון כשנוסדה היו בה רק מספר מעיינות מאד קטנים, שהספיקו בקושי לספק מי שתיה לאכרים ולבהמות. בוודאי לא לחקלאות שהייתה כולה חקלאות בעל - תלויה בגשם - ומצד שני בחוף הכרמל ואזור בקעת הנדיב היו מי תהום גבוהים מאד שיצרו ביצות, מעיינות כמו בכברה וב"ראס אל עין" - ראש העין כמו שנקרא היה המעיין שעל שמו נקראת מעין (ראה כאן). כרגיל הכל מתחיל כאן ב"נדיב הידוע" שעל השקעותיו העצומות ניבנה כל האזור החל מזכרון ועד חדרה, החל משנת 1883 עת הציל את מתיישבי זמארין הראשונים ועד ראשית שנות החמישים עת נמסרו כל האדמות שבבעלותו למדינת ישראל, ולמזלנו הטוב נבנתה אחוזת קבר ברמת הנדיב שהיא אולי הפארק הגדול בארץ, להנאתנו. הבאר הראשונה שנחפרה על ידי פקידות הברון הייתה הבאר שבאזור התעשייה מול היקב. לידה הושם מנוע קיטור להנעת משאבה שגם דחפה את המים לעבר בריכת בנימין הקיימת עד היום.

ברכת בנימין (רוטשילד) עם מיכלי מים עליה - לצורך הגבהה!

חפירת בארות נזלה

חפירת באר בנזלה 1898 - אחת מארבע הבארות שנחפרו - אחת = עבור מים לזכרון -היא "הבאר" ועוד 3 לצרכי חקלאות שבידי מעין צבי. שימו לב שלפני הרוכבים מונחת משום מה שרשרת אנטיליות מודרניות.

בעיקרון חפירת באר היא פרויקט רב סיכונים - כלכליים ופיזיים. כלכליים משום שעד שאתה לא חופר אינך יודע אם תמצא מים, וגם כשמצאת מים עדיין לא ידועה התפוקה של הבאר. והסיכונים הפיזיים הם עוד יותר גדולים - חפירת באר בעומק של 60 מטר זה כמו בית של כ-20 קומות! ובתנאים מסוימים של קרקע הבאר גם יכולה להתמוטט. וסוג הקרקע - חול או טין - יכול בקלות לסתום את המשאבה. לכן ידע רב מושקע בבניית דפנות הבאר כך שהיא לא תתמוטט ותתן תפוקה.  הינה כך בונים באר:

שלבי חפירת באר ובניית הדופן - בחלקה הרחב - לפי אדריכל גיל גורדון

והינה תכנית של שתי בארות בנזלה:

תכנית בארות נזלה - באדיבות הארכיון הציוני. לכל אחת מהבארות שני חלקים: חלק רחב וחלק צר ועמוק יותר. למשל בשירטוט הימני - החלק הרחב עד עומק 13 מטר וממנו יורדת פיר צר בהרבה, שנחפר על ידי מקדח, לעומק נוסף עד 23 מטר כדי להגביר את שפיעת המים. (תמונה - הארכיון הציוני)

בצמוד לכל באר נבנתה בריכת אגירה ממנה הוזרמו המים אם לזיכרון באמצעות בוסטר או לפרדס בגרביטציה בתעלות להשקיית הפרדס בהצפה.

הינה מספר תמונות מבארות מעין צבי בנזלה:

באר A. מימין בריכת האגירה, משמאל המבנה שעל הבאר.

וכך נראית באר A מבפנים

בימים ההם נערכת העלאת המים הייתה מורכבת משני חלקים - משאבה ומנוע. את המשאבה היו מרכבים כ 2 מטר מעל גובה המים. והמנוע היה בתחילה מנוע קיטור שהוחלף במנועי שרפה פנימית - גזוגנרטור, נפט, בנזין ודיזל למנועי סולר. כך עד שהגיע החשמל בסוף שנות השלושים והמנועים התייתרו.

אך מעין צבי לא הסתפקה כמובן בשלש בארות נזלה שסומנו באותיות A,B,C. בשנת 1941 נחפרה, ליתר דיוק נקדחה, באר ד היא הבאר שליד תחנת הדלק, לצורך דחיפת מים זורמים ליישוב שבמעלה ההר. לדעתי באר זו נקדחה ממש בעקבות באר קודמת שהייתה במקום, עוד מימי היישוב הערבי שהיה במקום הזה ממש (ראה קבוצת כברה)

באר ד

ובהמשך נקדחה באר ה במדגה, באר טנטורה, ובאר דקל. מקום קידוח שלשת הבארות האלה נקבע בעזרת מומחה שבחר את המיקום המדויק בעזרת שימוש ב Divining Rod או Dowser שזה מקל אותו מחזיק המומחה עד שאיכשהו המומחה בעזרת המקל מצביע על המקום שבו יש מים. זו שיטה מאד עתיקה שעובדת רק בתנאי שאכן יש מים זמינים בקרקע. היום מכונה השיטה כשיטה פסבדו- מדעית, כאילו מדעית. הפלא ופלא מיקום באר דקל נקבע מאחורי המשטרה בדיוק במקום בו צמחו וצומחים גם היום מספר עצי דקל, המעידים על הימצאות רטיבות בקרקע.

אז מה עושים באזורים מדבריים? משה רבנו היכה על הסלע ובדרך נס יצאו מהסלע מים...אבל, לא כולם כמשה רבנו...

הינה סיפור : העות'מנים והגרמנים בנו במלחמת העולם הראשונה את הרכבת מעפולה לבאר שבע ולתוך סיני, והיו צריכים למים כל מספר קילומטרים עבור קטרי הקיטור.  בבאר שבע שבה כל בארות המים העתיקות צמודות לנחל באר שבע, החליט מומחה גרמני בשיטת הדוזינג למקם את הבאר במרחק מהנחל, ליד תחנת הרכבת.  חפרו וחפרו לעומק ניכר ולא מצאו מים. לגרמנים נגרמה בושה גדולה, ובמקום זאת פשוט שאבו מים מבאר קיימת אל המקום בו נבנה מגדל המים. כך הוכח שהשיטה עובדת בתנאי שאכן יש מים במקום!

מגדל המים של רכבת באר שבע . המים היו בשני היכלים שעל הגג והגיעו מבאר שעל הנחל במרחק כ1 ק"מ.

מארבעת בארות נזלה שרדה אחת - הבאר של זיכרון - בשלמותה, באר A שרדה כבאר אך בריכת האגירה הוחרבה חלקית, באר B נשארה כגל אבנים ולידה כדברי השיר האקליפטוס צומח שוב.. ובאר C שבה השתכנה הנגריה נימחקה תחת הצומת כניסה לחצר המשק, ורק עץ אורן את שמה עוד מזכיר...וגם סרט:

האורן שהיה בתוך הנגריה, ליד באר C ז"ל

ומה עושים במדבר במקום בו כמעט ואין מים? על כך בפוסט הבא! כדברי השיר "ישושו מדבר וצייה ותגל ערבה.."

מקורות

1. מאמר של אדריכל גיל גורדון בנושא בארות משאבות ומנועים כאן

2. תמונות מארכיונו של חיליק לייטנר

3. הארכיון הציוני