בתחנת זכרון עמד קטר...

 זוכרים את השיר היפה שמתחיל כך "בתחנה בבאר שבע עמד קטר..."

 או השיר היפה שכתב ירון לונדון 

בלב הפרדסים תחנה ניצבת
ועל ידה פסים - פסי רכבת
ועומד רציף ישן
אשר שנים רבות
הוא לא ידע עשן -
קטרים ורכבות

מילות השיר במלואו הינה כאן -שירונט

קטר קיטור של רכבת ישראל 1949 בתחנת זכרון בכיוון דרום
בחנוכת הקו המערבי דרך חדרה מערב, נתניה לתל אביב

לא רק שקטרי הקיטור נעלמו אלא שכבר שנים רבות הרכבת לא עוצרת בתחנת זכרון ההולכת ומתמוטטת, ורק שכנותה למרכז הקניות מול זכרון מזכיר לנו שהמול הזה הוקם פעם כמבנה תעשיה צמוד לתחנת הרכבת ובעצם הרכבת היא הסיבה למול שבעתיד יהיה אזור עסקים משותף לזיכרון ומעין צבי.

אז בואו נבדוק מהיכן כל זה התחיל, מה היה, מהיכן הגיעו המים, מי ביקר ומה נשאר במקום?

ב-1914 פורצת מלחמת העולם הראשונה, הטורקים מצטרפים לגרמנים נגד האנגלים ומחליטים להתקיף את תעלת סואץ.  באותם ימים אין כמעט דרכים בארץ. נמצאת בבנייה רכבת מעפולה שהיא תחנה ברכבת העמק דרך סאנור לעבר שכם במטרה להגיע לירושלים, הטורקים מחליטים לשנות כיוון כך שבמקום לשכם בונים מסילה דרך טול כרם ועד באר שבע וממנה לניצנה ועד קסיימה בתוך סיני.  אבל בימי המלחמה יש מחסור בפחם להסקה ובעצים לתשתית לפסים. כדי לספק עצים בונים מנסרה גדולה במקום הנקרא חדרה מזרח, מחברים אותו לקוו העיקרי בטול כרם וגם בונים קו קטן להובלת עצים למנסרה שמתחיל באזור רגבים כפר גליקסון. כיידוע בספטמבר 1918 הבריטים כובשים את כל צפון הארץ תוך יומיים וממשיכים לעבר דמשק. והם מחליטים לבנות קו רכבת המתחיל בחדרה ומגיע לנמל בחיפה ומתחבר שם לרכבת העמק בואך דמשק.

במפה זה ניראה כך:

מפת רכבות 1920 - מודגש בסגול הקו החדש במחדרה מזרח דרך בנימינה לחיפה

ובאמת תוך זמן קצר להפליא, כחצי שנה מתחיל לפעול קו רכבת בניהול הצבא הבריטי מקנטרה שעל תעלת סואץ דרך חיפה ועד דמשק!

ומה עם תחנה בזכרון? אז זהו, שלא הייתה. בידנו מכתב של וועד המושבה זיכרון למפקד הצבאי הבריטי ובו בקשה שכשהרכבת עוצרת בטנטורה ישאירו מקום לשתי עגלות עם תבואה של איכרי זיכרון למכירה בחיפה:

ועד המושבה זיכרון אל המפקד הצבאי הבריטי - 2/1919 (מתוך ארכיון זכרון יעקב)

בהמשך הבריטים מבינים שבמושבות היהודיות = חדרה, בנימינה, זיכרון ועתלית יש סיכוי לרווח כלכלי ובונים תחנת רכבת בזיכרון. בהתחלה רק נקודת עצירה - כנראה בהמשך הדרך לרכבת במעבר הפסים ואחר כך מתכננים ובונים תחנת רכבת מסודרת, לבקשת ועד המושבה משנים את שם התחנה מזמארין לזכרון יעקב.

במפות משנות ה-30 זה ניראה כך:

מפה בריטית מ1930 של הירידה מזכרון ועד תחנת הרכבת.
מסומן במרקר תכלת מקור המים למילוי הקטרים - באר נזלה ומגדל המים הצמוד למסילה

כיידוע קטרי קיטור צריכים למלא מים בדוד כל כמה קילומטרים. ומהיכן המים? הבריטים עשו הסכם עם ועד המושבה זיכרון לרכישת מים מבאר המושבה בנזלה. לפי ההסכם הבריטים מקימים שני מכלי מים אחד ליד התחנה ואחד ליד באר נזלה, מניחים צינור מחבר וגם נותנים מנוע ופחמים לדלק ומשאבה. ועד המושבה אחראי לתפעול הבאר, אחזקה ואספקת מים תמורת תשלום.   נהגי הקטרים מצאו שהמים בנזלה מכילים פחות סיד מהמים בחיפה ולכן העדיפו למלא מים בזיכרון.

הינה תמונת הבאר של זכרון מצד מערב. בצד ימין למבנה עומד על עמודים מיכל המים של הרכבת

באר המים של זכרון מכוון מערב. מימין על עמודים מיכל המים עבור הרכבת

העות'מנים הקפידו לבנות תחנות רכבת יפות כראוי ל"רכבת המאמינים". לדוגמא התחנה המקורית בחיפה מזרח, או באר שבע או אפילו בניצנה.  הבריטים בשנות העשרים שמו דגש על יעילות ומחיר זול, ולכן התחנות שבנו מצטיינות בפשטותן. 

הינה תמונות מהתחנה הישנה:

תחנת רכבת זכרון הישנה בשנות העשרים. בנויה מלבני סיליקט 

ועוד תמונה של התחנה הישנה משנות 1920-1940

תחנת הרכבת 1927 - ערבים מציגים קרב חרבות לקבוצת מטיילים בהדרכת זאב וילנאי.
בצד ימין של התחנה, ברקע ניתן להבחין בבית מנהל הג'פטליק בכברה, המבנה הלבן ולידו כמה חושות עליהם כתבתי בבלוג הקודם על ביצות כברה (ביצות כברה)

והינה מבנה התחנה הישנה מתמונה משנות השבעים:

בניין תחנת רכבת זיכרון הישנה

מבנה התחנה החדש

מדוע הבנין הישן? כי כנראה יסודות המבנה היו רעועים ולכן בשנות הארבעים בנו בניין חדש, הפעם בנו יותר יפה, עם ציפוי אבן.  הוא המבנה הזכור ומוכר, שדומה מאד למבנה התחנה שבבנימינה:

בניין רכבת זיכרון 2001

תמונות תחנת רכבת זיכרון יעקב החדשה בתקופות שונות

קטר דיזל ורכבת נוסעים בתחנת זכרון, שנות השבעים
ברקע נראים אולם הספורט ומגדל חשמל

ומה הקשר אלינו?

ראשית לכולנו יש זיכרונות מהתחנה. היה קשה לעלות לקרונות כי לא היה רציף בכלל, ולעיתים יצא שירדת בקצה הדרומי היכן שלא רק שאין רציף גם אין דרך. רק שיחים...

ואני גם זוכר סיפור שבתחילת 1948 כשהצבא הבריטי התפנה, עשו חברי מעין במסגרת ההגנה מבצע להורדת נשק מהרכבת שעצרה בזיכרון. (ראה אישור לסיפור מהצד הבריטי בתחתית הרשומה הערה מספר  9)

ולמיטב זיכרוני בנו בצד צפון מערב של התחנה רמפה כדי שניתן יהיה להוריד ולהעלות לרכבת זחלמי"ם או טנקים. היו אלה הימים הרבה לפני מלחמת ששת הימים, כשהגבול היה הקו הירוק והרכבת הייתה הדרך המהירה לשינוע טנקים מצפון לדרום.

ומנהל התחנה היה מקבל בחגים קרפיונים משכניו במדגה...

זיכרון אחר הוא מביקור נשיא בורמה או-נו בישראל הצעירה 1955. כל הילדים באו לקבל את פניו (תארו לכם את זה היום...) והוא עלה לביקור ממלכתי בזיכרון.

ביקור ראש ממשלת בורמה או-נו 1955
מימין: נוגה, שולי, ורד, או-נו ורונית

מסע או נו בארץ הקודש - עם רחל גרזון ומהצד גרל אוקמיאנסקי

ילדי מעין צבי מנופפים בדגלים לאו נו בתחנת הרכבת 1955
משמאל: שולי, חנן, אילנה, קוקית,דינה 

הביקור בזיכרון יעקב - בעיתון דבר 1955

הערה:  ראש ממשלת בורמה או-נו זכה, לדעתי, למסע VIP כמוהו לא זכה שום ראש מדינה לא לפניו ולא אחריו. בכל מקום עמדו ילדים, מבוגרים, חיילים במסדרי כבוד.  ממש לא יאומן....

ואיך זה נראה היום?  לא טוב

תחנת רכבת זכרון מבט ממזרח

תחנת רכבת זכרון - מבט מצפון

תחנת רכבת זכרון - כך זה ניראה מבפנים

התחנה משמשת היום כמעין מגרש חנייה לרכבות ואיננה נגישה כלל. 

ומה נישאר ממערכת הספקת המים?

בדרום המתחם, מאחורי "רמי לוי" נימצאים יסודות מגדל המים:

תחנת רכבת זכרון - יסודות מגדל המים 

ובבאר של זכרון, מוסווה בינות תוספות עצומות של מסעדת הבאר הנטושה אף היא, עדיין עומד מגדל המים עבור הרכבת:

בפינה הימנית העליונה - טנק המים עבור הרכבת בבאר של זכרון

אז בערך כמו השיר של ירון לונדון:

בלב המטעים תחנה עומדת, ועל ידה פסים וגם חונה רכבת....

אתם מוזמנים לשתף בזיכרונות שיש לכל אחד מאתנו מתחנת הרכבת הזו

הינה כמה תוספות של "בעלי התוספות":

1. 

2. 

3. 

4. 

אפרת גל

15 במאי 2017  · 

סיפור הרכבת...
לפני כמה ימים חתמתי על עצומה לפתיחת תחנת הרכבת בתחנה הישנה של זיכרון יעקב.
מה שהזכיר לי את הסיפור הזה....
באותם ימים כאשר עוד עצרה הרכבת בתחנת זיכרון יעקב....היו הרבה פחות רכבות והתדירות הייתה נמוכה יותר.
הרכבת האחרונה הגיעה אז בתשע בערב ואח"כ היה שקט ודממה בתחנה, שום רכבת לא עצרה, מלבד רכבות משא שחלפו מדי פעם במהירות וללא עצירה ...
מכיוון שתחנת הרכבת הייתה מרוחקת ממקום ישוב ,ליד השדות המערביים של הקיבוץ, ומכיוון שלחברי קיבוץ רכב פרטי היה אז בבחינת האיסור שבאיסורים, היה זה תפקידו של ה"נהג התורן" לעשות סיבוב בכל שעה ולעלות לקיבוץ את החברים שהגיעו ברכבת.
באחד מאותם ימים בתחילת שנות התשעים, חזרתי מלימודים בתל אביב ברכבת האחרונה ,שהגיעה כאמור בתשע בערב .
ירדתי מהרכבת, וחיכיתי לנהג התורן...
אני מחכה ומחכה והנהג לא מגיע...האנשים שירדו אתי ,כבר מזמן נסעו ברכביהם הפרטיים ואני נותרתי שם לבדי במקום השומם .
מכיוון שעברה כבר קרוב לשעה, הבנתי שהנהג כבר לא יגיע...
האלטרנטיבה הייתה לחצות דרך השדות, אבל למרות שהייתי אמיצה, זכרתי סיפורים לא נעימים בלשון המעטה שקרו אז באזור וויתרתי על הרעיון הזה...
ניסיתי להשקיף דרך דלת הזכוכית שבתחנה לכוון מעין צבי ולנסות בכוחותיי להפנט את הנהגים שיורדים בכביש המתפתל להגיע לתחנה, ולאסוף אותי...
אבל הכוחות מהסוג הזה כנראה לא פעלו ביום הזה....
לו רק היה לי אסימון חשבתי בליבי...(זוכרים אסימונים...) הייתי מתקשרת הביתה ....
אבל לא היה לי אסימון...והזמן עבר והרוח שרקה...
התחלתי ליתר בטחון לאסוף אבנים ולמלא את הכיסים...אהיה מוכנה לכל צרה שלא תבוא ...
והדקות והשעות עוברות, אני והאבנים בכיסי שם לבד בתחנה ....
ואז בסביבות 12.00 בלילה, כ-3 שעות לאחר שירדתי מהרכבת, שמעתי איזה קול מרחוק שנשמע כמו רכבת מתקרבת.
עליתי על איזו רמפה קטנטנה שבנו אז וחיכיתי לראות מה קורה...ואכן מרחוק הבחנתי ברכבת מסע מתקרבת....
החלתי לנופף בידי ובדיוק כשהרכבת עברה לידי גם צעקתי: "אולי יש לכם אסימון?" ....

להפתעתי ,אמנם לא זרקו לי אסימון אבל שמעתי את חריקות הבלמים של הרכבת וזו החלה בעצירה...
הרכבת נעצרה אי שם לכוון צפון והנהג ירד ממנה והחל ללכת לקראתי כשאני צועדת לקראתו....
כל כך שמחתי לפגוש מישהו אבל גם פחדתי בו זמנית...והוא, הנהג, בהתחלה רק כעס עלי....
-"את יודעת מה יכול לקרות לך כאן לבד בלילה"...
-"תודה שאתה מעודד אותי", עניתי לו... "אבל אולי יש לך אסימון?"
היה לו אסימון!!!
אבל אז התברר שהחוט בטלפון הציבורי היחיד שהיה שם בכלל קרוע...
ובכל זאת, לא איש כנהג הקטר האדיב יוותר וישאיר אותי שם...
הנהג הזה, שעד היום אני מודה לו, צלצל בטלפון הפנימי לתחנה בבנימינה ומשם התקשרו לביתי ...
זמן קצר לאחר מכן, הופיע בעלי (שהיה אז בעלי...) כועס מאד על הנהג התורן שלא הגיע,,,
ואני , אני רק בקשתי שיירגע ...מספיק שעות העברתי בלהרגיע את עצמי , לא היה לי כוח להרגיע גם אותו5

6. מסלול הנסיעה שלו היה מעמק הירדן דרך עמק יזרעאל, ביקור בזכרון יעקב בבית הכנסת, משם לרכבת זכרון, והמשיך ברכבת דרומה.  הינה עיתון דבר מ 3/5/1955

השיירה נעצרה עוד לשניות מספר ליד כפר גדעון, מזרע, _תל־עדשימ, גניגר. שריד, יפעת. גבת ו הגיעה לנהלל, שם קיבלו את פניה המוני בני נוער, חברי המושב ואריה לובין, ראש המועצה האזורית. זיו נו וחברי _פמליתו סעת או!ארו - חת הצהרים ונחו מנוחה קצרה במדרשה למורי כפר שבנהלל. לאחר ביקור באחד ממיתקני צה"ל הגיע או נו _לזכרון יעקב. בזכרון יעקב ליד בית הכנסת הגדול במרכז המושבה קיבל את פניו קהל רב בתשואות סוערות. האורח ופמליתו נכנסו לבית הכנסת שם קידם את פניו הרב המקומי מר י. עזריאלי והחזן בירך אותו ב"הנותן תשועה‭. "‬
מזכרון יעקב ירד לתחנת הרכבת ליד קיבוץ מעין צב־ חיכו לאורחים חברי המשק שהריעו לשורת המכוניות שעברה בקרבת הנקודה. את פני האורחים קיבל שר התחבורה מר יוסף ספיר שהזמינם לקרון, הרכבת שהוגד למ18פ לנסי‭5!‬ה להיא.

בתחנת הרכבת של נתניה . קהל אלפים וביניהם תלמידי הכיתות הגבוהות של בתי הספר באו אתמול בשעה 4 אחה"צ להקביל פני ראש ממשלת בורמה ופמלייתו בתחנת הרכבת בנתניה. 

7. לולי: 

8. 

 9. בעניין  הורדת נשק מהרכבת עבור ההגנה מוסיפה דניאלה (ריכטר) שאול: "בביתי יש ציור של סר אנטוני אייטון, ציור הים היפה הזה. הוא כל כך ידוע ומוערך עד שקיבל את התואר סר על תרומתו ליצירה והוראת אמנות בלונדון. הכרתי אותו כשהייתי שם בהשתלמות, סייעתי לו בהכנת עבודות לתערוכה וקיבלתי את העבודה במתנה. מה זה קשור? הוא היה על אותה רכבת שפשטו עליה חברי מעין צבי לגנוב ממנה נשק. זו הייתה רכבת על מסילת קהיר חיפה, כנראה מפנה את הנשק כדי להעבירו לספינות והוא היה בין החיילים ששמרו על הנשק, עומדים בצידי הקרונות או הקטר ומקללים את היהודים שגורמים להם לעשות כך. אני מתארת לי שהאיש כבר אינו בין החיים, אבל בסך הכל אהב מאוד את האור בישראל, ביקר כאן כמה פעמים וצייר במיוחד בירושלים. אז זה סיפור מהצד השני של הדברים...

מקורות

1. רות ליברטי - שליו  תחנת רכבת זכרון יעקב תיק תיעוד

2. ארכיון מסמכים ותמונות של חיליק לייטנר

3. תמונות - גבי בחן

4. ארכיון הקבוצה מעין צבי